מוסף כלכליסט | 09.11.23
עוד טרם המלחמה, בצלאל סמוטריץ' היה יותר מספר סיפורים משר אוצר. הוא קשקש על כלכלת בעזרת השם. הבטיח שהשקל יתחזק חרף המגמה, ושההפיכה המשטרית תחזק את הכלכלה חרף מה שאומרים כל הכלכלנים וחברות הדירוג. בעזרת השם.
כעת הוא ממשיך בדיוק באותה הדרך. הוא מספר סיפורים על כך שהמשק נכנס למשבר במצב כלכלי טוב (זה נכון חלקית, מבחינת אבטלה ויחס החוב־תוצר, אבל פרמטרים אחרים כמו הגירעון ושער הדולר היו לא משהו בכלל, בגלל הממשלה). הוא מספר סיפורים על כך שהנחה לסרוק את התקציב במסרק כינים ולשים בצד אפילו את הכסף הקואליציוני, אבל באותה נשימה מסביר שתוספות שכר לרשתות החינוך הפרטיות של ש"ס ויהדות התורה הן כסף שחייבים לשלם. הוא מספר סיפורים על אחריות, ובאותה נשימה מפזר אינסוף כסף.
זו בעיה, כי בעת הזו המשק הישראלי זקוק למנהיג כלכלי. לשר אוצר עם ידיים על ההגה, לא עם עיניים לבחירות. סמוטריץ' עומד בפני אתגר אדיר — להקטין ככל האפשר את הפגיעה במשק בגלל המלחמה, להפוך את המיתון הצפוי לקצר ככל האפשר, להציל את הענפים שבסיכון ולוודא שאנחנו יוצאים מזה מחוזקים. כדי לעמוד באתגר, הוא יידרש למנהיגות אמיצה. להציב לממשלה סדר עדיפויות חדש ולהוכיח שהוא עומד בלחצים ולא מתקפל. בינתיים, הוא מוכיח את ההפך. ולנו אין זמן למעשיות של סמוטריץ'.
הפארסה של מתווה הפיצויים ממחישה היטב את הבעיה. מנכ"ל האוצר ואגף התקציבים הביאו לשר האוצר גרסה ראשונית של המתווה שמונה ימים מפרוץ המלחמה. נדרשו עוד חמישה ימים של עבודה מול בנק ישראל ומשרד הכלכלה כדי לשייף את הסעיפים. זה בסדר. ביום חמישי, 19 באוקטובר, השר הציג את המתווה במסיבת עיתונאים. שר הכלכלה ניר ברקת, שלא הוזמן למסיבה, התרגז. לו סמוטריץ' היה מנהיג כלכלי בעל שיעור קומה, ברקת היה נאלץ לבלוע את הרוגז שלו. ממילא אין לו משקל אמיתי, עוד מאז שנתניהו הכריז עליו שר האוצר העתידי — ומינה את ישראל כץ. אבל הפעם ברקת זיהה את החולשה של סמוטריץ' והזדרז להציג מתווה משלו, רחב בהרבה מזה של שר האוצר.
גם ראשי המגזר העסקי זיהו את החולשה והזדרזו לדרוש דרישות בשמים. סמוטריץ' עשה את החישוב הפשוט: למה לריב עם כולם אם אני יכול להרחיב את מתווה הפיצויים ולהשיג עוד נקודות? זה לקח לו עשרה ימים נוספים, עד שבסוף אוקטובר הציג מתווה מורחב, "ענק" כלשון ההודעה לעיתונות. כלקח מהסיבוב הקודם, הוא רתם הפעם את כל השחקנים הרלבנטיים — מיו"ר ועדת הכספים ויו"ר ההסתדרות עד ראשי העצמאים. ואפילו זה לא החזיק.
בשבת האחרונה הודיע יו"ר הקואליציה כי אם מתווה הפיצויים לא יורחב לרדיוס 40 ק"מ מרצועת עזה ויכלול גם את באר שבע ואשדוד, הקואליציה לא תתמוך בו. ככה, פשוט. כששר האוצר חלש, כולם ינעצו בו שיניים. לסמוטריץ' היתה דילמה: אם לעמוד יחד עם הדרג המקצועי מול יו"ר הקואליציה, להסביר שמשרד הביטחון הוא שקבע את טווח ה־20 ק"מ ושאין היגיון להעדיף את באר שבע על ראשון לציון המטווחת יותר — או פשוט להתקפל.
בלי לשתף איש בדרג המקצועי, אפילו לא את המנכ"ל איש אמונו, סמוטריץ' שוב התקפל. הוא לא נכנס למארב הפוליטי שהליכוד טמן לו והכפיל את טווח הפיצוי. זה לא עניין של מה בכך, העלות עשויה להיות מיליארדים. כל עסק בבאר שבע ואשדוד יוכל לתבוע ממס רכוש פיצוי על אובדן הכנסותיו, גם העתידיות. זה היקף אדיר. ומי ימנע ממתווה הפיצויים להתרחב לכל הארץ? בתחילת השבוע נורו רקטות לאזור חיפה והקריות, אז למה לא לכלול גם את חיפה במתווה? ומה, בתל אביב הפעילות העסקית לא נפגעה? בשוק מחנה יהודה בירושלים לא סגרו מסעדות? למה שהם יסתפקו בפיצוי חלקי? הרי כולנו אחים.
הסיפור הוא רק המחשה לחוסר מנהיגותו וחולשתו של שר האוצר. אין חולק על כך שהוא זה שאמור לקבוע את המדיניות, לא הפקידים, והוא רשאי לפסוק בניגוד לדעתם. אבל זה לא מה שקרה כאן. סמוטריץ' לא התווכח עם הפקידים. הוא הגיע איתם להסכמה על מתווה, הציג אותו, ואז נבהל והרחיב אותו, ואז התקפל שוב. כך לא מתנהג מנהיג כלכלי, כך מתנהג מספר סיפורים. וזה מדאיג, כי האתגר הכלכלי הענקי באמת עוד לפנינו.
המלחמה והמשבר הכלכלי שיצרה מחייבים את סמוטריץ' לפתוח את תקציב המדינה, לשרטט מחדש את סדרי העדיפויות ואז להביא לאישור הממשלה והכנסת. לרוע מזלו הוא צריך לעשות זאת פעמיים: פעם לתקציב 2023, ועוד פעם לתקציב 2024. וזה צריך לקרות מהר. המשק צריך ודאות, השווקים צריכים מנהיגות. אבל סמוטריץ' לא שם.
למען האמת, עוד לפני המלחמה נדרשו עדכוני תקציב, בשל ההאטה במשק. המלחמה רק החריפה את הבעיה. כמעט אין אפשרות להימנע ממיתון, קרוב ל־800 אלף איש יצאו ממעגל העבודה (מפונים, ניצולים, אנשי מילואים ועובדים שהוצאו לחל"ת). הפגיעה נמשכת כבר יותר מחודש, ועלולה להימשך עד סוף השנה לפחות. המשמעות היא שהמשק יתכווץ במקום לצמוח ושהכנסות הממשלה ממסים יקטנו עוד יותר. בצד השני של התקציב, ההוצאות זינקו. המספרים מדהימים. כל חודש מילואים בהיקף הזה עולה יותר מ־4 מיליארד שקל. העלויות האזרחיות עד כה (מלונות, סיוע רווחה וכו') מסתכמות ב־5 מיליארד שקל. הפגיעות הישירות מהרקטות והטילים בכ־4 מיליארד שקל, בינתיים. מתווה הפיצויים למגזר העסקי יחצה בקלות את ה־6 מיליארד שקל בחודש, בטח אחרי שסמוטריץ' הרחיב אותו. וזה עוד לפני שחושבו עלויות המלחמה עצמה ושיקום העוטף.
למען הסר ספק: המדיניות התקציבית עכשיו צריכה להיות נדיבה. תקציב המדינה צריך לגדול, חרף הירידה בהכנסות והגידול בגירעון. השאלה היחידה היא בכמה? ההבדל בין גירעון של 5% ל־7% נראה שולי, אבל זה יותר מ־30 מיליארד שקל. בעולם של ריבית גבוהה, עלול להגיע שלב שבו לא נוכל לממן את זה יותר. זה האתגר המנהיגותי שמחכה לו.
בינתיים סמוטריץ' חכם על חלשים. הוא שמח לתקוף את היועצים המשפטיים, כולל את זה של משרדו. אין לו בעיה לצאת נגד הרשויות הערביות, או נגד ערבים בכלל. למחוק את חווארה, למחוק את עזה, לעצור מסיק. אבל כשצריך לצאת נגד שרים בכירים, הוא הופך לפודל רך. לפתוח עכשיו את התקציב, לקצץ בתקציבי המשרדים, להסיט כסף לטובת המלחמה, לפגוע במפלגות, כולל שלו עצמו — זו התאבדות פוליטית. הפוליטיקאים וקבוצות הלחץ מריחים היטב את חולשת השר. נראה לכם ששר החינוך ייתן לקצץ בתקציבו? או שר הרווחה? הרי הכל חשוב. וזה עוד לפני שהגענו לשוחד הפוליטי הקרוי כספים קואליציוניים. סמוטריץ' ייאלץ לא להגדיל את קצבת האברכים, למשל, ותהיו בטוחים שאריה דרעי, משה גפני ויצחק גולדקנופף יאכלו אותו בלי מלח (בעת הורדת שורות אלה לדפוס, מתברר שיו"ר ועדת הכספים גפני זיהה היטב את החולשה ובישר לאומה שסמוטריץ' ביקש לא להעביר כספים קואליציוניים למפונים).
שר אוצר זה תפקיד כפוי טובה. כולם רוצים הכל, ואתה צריך להיות זה שאומר "עד כאן". בזמן מלחמה התפקיד קשה שבעתיים. אם לסמוטריץ' חסרה המנהיגות, הוא יכול להשתמש בכלי החזק ביותר העומד לרשותו — הדרג המקצועי במשרד האוצר ובבנק ישראל. בכירי האוצר כבר הניחו בפניו תוכנית קיצוץ והסטות תקציב של 16 מיליארד שקל. הוא היה יכול להזמין ללשכתו את השרים הרלבנטיים ולתת לפקידים להציג את המצגות הרלבנטיות, כפי שעושים ראשי מערכת הביטחון בקבינט הביטחוני. מה סמוטריץ' עשה? כלום. בחוץ הוא מדבר על אחריות, בפנים הוא מחליט שלא להחליט.
נגיד בנק ישראל כבר התווה בפני שר האוצר את הדרך שיש ללכת בה, ושלח גם מסרים לראש הממשלה. הוא הזהיר כי אם לא יגיבו באופן אגרסיבי ומהיר, השווקים יפנימו שאין איש ליד ההגה. המחיר עלול להיות ירידת דירוג, התייקרות ההלוואות שהממשלה צריכה לקחת, התחזקות נוספת של הדולר ואינפלציה. בימים רגילים סמוטריץ' אולי יכול לספר סיפורים. אבל כשהחשב הכללי צריך ללוות 15 מיליארד שקל כל חודש, יש סיבה לקחת את דברי הנגיד ברצינות.
בינתיים שר האוצר לא שם. הוא משדר לאנשי האוצר ש־2023 כבר אבודה ממילא. בואו פשוט נגדיל מאוד את הגירעון וזהו, ונפעל ב־2024. זו לא מנהיגות, זו תבוסתנות, מול גדרות שכבר נפרצו. סמוטריץ' בוחר בדרך הקלה פוליטית. במקום לצאת לקרבות מול ראשי הסיעות, לקצץ בתקציבי השרים, לסגור משרדים מיותרים ולגייס למלחמה את כל הכספים הקואליציוניים, סמוטריץ' מבקש להגדיל בעשרות מיליארדים את תקציב המדינה בלי לקצץ דבר - וליצור גירעון ענק. כולנו נשלם את המחיר, אבל לפחות אף אחד לא יכעס. איך אמר לי פעם שר אוצר אחר, הגירעון מעניין רק קומץ פקידים בירושלים. וזו בדיוק הסיבה שאותו קומץ פקידים צריך לגלות מנהיגות.
אסור לתת לשר האוצר להוביל את המשק לכישלון כלכלי. זה עניין של חוסן לאומי. האוצר צריך להתמקד בהצלת הענפים שמוכרחים להציל במהירות — חקלאות, בניין — להשקיע תקציבי עתק בשיקום העוטף ובמלחמה עצמה, ולגייס את כל יתר הענפים. בלי להיכנע לבעלי עסקים ציניים, בלי לשדר חולשה. להפך. מלחמה זה חרא. לא ביקשנו אותה. אבל זו לא הקורונה. זה לא משבר עולמי אלא מקומי. כולנו מוכרחים להתגייס.
אם ראש הממשלה היה נותן גיבוי לשר שלו, הכל היה נראה אחרת. נתניהו כשר אוצר העביר את התוכניות הכלכליות של 2003 רק בזכות הגיבוי מאריק שרון. אבל ראש הממשלה נתניהו לא רק שלא נותן גיבוי, הוא עושה את ההפך. במסיבת העיתונאים נשאל על הפן האזרחי והשיב ברוגז כי נתן הנחיה לפתוח את הברזים. נתניהו לא יתעמת עם ראשי הקואליציה. הוא אפילו לא הצליח לפטר את השר עמיחי "פצצת אטום" אליהו חרף הנזק שגרם. הוא זקוק לו כדי לשרוד.
בהיעדר מנהיגות כלכלית, הפקידים מוכרחים לקחת את העניינים לידיים. אני לא מדבר על פוטש, אלא על לשקף לציבור את התהליכים. הם צריכים להניח בצד את הסכסוכים האישיים ולהתלכד לחזית מקצועית אחת. אם הדרך למנוע נזק גדול יותר היא לצאת לציבור ולספר את האמת, הפקידים צריכים לעשות זאת. זה כבר קרה בעבר. בשנות השמונים, כשהפוליטיקאים כשלו בהשתלטות על ההיפר־אינפלציה, קבוצת כלכלנים ופקידים בכירים פנתה לאמריקאים וביקשה שילחצו על ראש הממשלה להביא תוכנית כלכלית דרמטית. במשבר העולמי של 2008, כשראש הממשלה אולמרט רצה להיכנע לדרישות ההסתדרות, ראשי האגפים באוצר הוציאו לו מכתב תקיף שמצא את דרכו לתקשורת. זה לא פוטש, זו המשמעות של להיות משרתי ציבור נאמנים. וחוץ מזה, אין להם מה לפחד מסמוטריץ'. הוא מוכיח שוב ושוב שהוא פחדן.
לסמוטריץ' יש הזדמנות להפוך לשר אוצר מיתולוגי. כזה שהצליח להתמודד עם משבר כלכלי מהגדולים שידענו, לדאוג שמכונת המלחמה תתפקד מצד אחד אבל שהמשק יחזור כמה שיותר מהר לצמיחה מצד שני. שכל נפגעי המלחמה יקבלו את המגיע להם, אך לוודא שיש כמה שפחות תופסי טרמפ על הנדיבות התקציבית. להסיר חסמים ולהציל את ענפי החקלאות והבניין. לקחת ביושר מנתניהו את התואר "מר כלכלה". נראה שזה גדול עליו. אם ימשיך בדרך הזו, הוא ייטול ביושר מישראל כץ את תואר שר האוצר הגרוע ביותר.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות